הטאו של טראמפ

מדיניות חוץ כופה או פעולה מתוך ההתהוות

“לטייל הטוב אין תוכניות קבועות ואין מחשבותיו מתמקדות בהגעה. אמן טוב מאפשר לאינטואיציה שלו להראות לו את דרכו כרצונה. מדען טוב משחרר עצמו מתפישות ופותח עצמו למגוון האפשרויות..הוא מוכן לנצל כל סיטואציה ואינו מבזבז דבר “ (טאו טה צ’ינג)

הקדמה אישית

הובלת חשיבה אסטרטגית, גיבוש מדיניות, והובלת תהליכי תכנון ארגוניים, הם ליבת העיסוק שלי מזה כשני עשורים. על פי רוב אסכולות מערביות הנחו אותי במחקרים וביישום. בעשור האחרון העמקתי בגישות מהצד השני של הגלובוס – הודו, סין ויפן. תובנות מהפילוסופיה והפסיכולוגיה הבודהיסטית, הטאואיסטית והזן, העשירו את דרך החשיבה וצורת הניתוח, והעניקו פרשנות מעמיקה או אחרת לפורטר, מינצברג, לוטווק ואחרים.

במאמר זה בחרתי להפגיש בין לאו טזה, מינצברג וטראמפ. בין הטאו, לאסטרטגיה מתהווה ולמדיניות החוץ האמריקנית. המפגש מעשיר בעיני את החשיבה והכלים של אלו כמוני העוסקים באסטרטגיה ותכנון ארוכי טווח, בתקופה של אי ודאות, דינמיות וריבוי משברים והזדמנויות.

הטאו טה צ’ינג, ספר המוסר והדרך, יתגלה כרלבנטי גם לאחר 2500 שנים מעת כתיבתו, מצביע על כללים לפעולה בעידן הדינאמי והמאתגר בו אנו חיים. האסטרטגיה המתהווה תשמש כפיגום ואמצעי לנגישות ראשונית אל העומק הטאואיסטי, המעניק לה ולמנהלים המובילים אותה, מימדים נוספים של הבנה ודרכי פעולה. מדיניות החוץ (והטאו) של טראמפ ישמשו כמקרה בוחן לדפוסי הפעולה של הטאואיזם – לחיוב וגם לשלילה.

קריאה מעשירה ומהנה.

מבוא

לאו טזה, הוגה הטאואיזם, היה מתהפך בקברו לנוכח ההשוואה בינו לבין דונלד טראמפ. החכם הטאואיסטי מטיף לצניעות, לחסד ולהסתפקות; הוא דוגל בהנהגה שאינה מציבה עצמה במרכז, ובמנהיג ש”העם בקושי מרגיש בקיומו”, ושבסיום פעולתו העם אומר: “הדברים קרו מאליהם”.

טראמפ, לעומת זאת, מפגין כוח, רהב, אגו ונטייה לקרדיט עצמי גלוי.

אז האם בכלל יש לטראמפ “טאו”?

לא אנסה לטעון כאן כי טראמפ הוא טאואיסט. ההיפך הוא הנכון. הטענה פרדוקסלית יותר: למרות הפער הערכי החריף, במדיניות החוץ של טראמפ מתגלים דפוסי פעולה המזכירים באופן מפתיע עקרונות טאואיסטיים הדומים גם לגישת האסטרטגיה המתהווה/נובעת.

טראמפ פועל ללא תוכנית אב סדורה או יעדים קשיחים וללא מחוייבות מוקדמת לנתיב אחד בלבד. הוא מגדיר כיוון רחב, נע בתוכו כבתוך ניסוי, נסוג כשצריך ומתקדם כשנפתחת הזדמנות. רוכב על דינמיקות ולאו דווקא כופה. מבקריו יטענו שהוא מקור השיבוש והכאוס, אך אפשר לטעון גם ההיפך: שהסדר והמערכת הבינלאומית נשחקו כבר במהלך כמה עשורים, על ידי כוחות שליליים ומערערים אחרים, נוצלו לרעה ורוקנו את המוסדות והאמנות והערכים ממשמעות. מנקודת מבט זו טראמפ מחזיר איזון למערכת. הרס לטובת התחדשות.

המאמר אינו מבקש לדון ביחסים בינלאומיים ואינו מבקש להצדיק את טראמפ, אלא להשתמש בו כמקרה בוחן קיצוני כדי להאיר על תובנות רחבות יותר על “תכנון אסטרטגי” במאה ה-21:

בעולם מורכב, משתנה ולא-ליניארי, אסטרטגיה מצליחה אינה בהכרח תוצר של תכנית אב מפורטת, וכי כמיהה לעודף מידע ותכנון יתר הם לפעמים ביטוי לחרדה ניהולית. אסטרטגיה יכולה להיות גם תוצר של תנועה, ניסוי, למידה והסתגלות, ואימוץ דפוסים מוצלחים. לפעמים השאלה הנכונה אינה “מה התוכנית?” אלא “כיצד נכון לנוע לכיוון הנכון גם אינו מוגדר עד הסוף וללא תוכנית מפורטת?”.

כאן נוצר המפגש בין הטאו, מינצברג וטראמפ. מפגש מלמד, פורה אך גם בעייתי, בעיקר כאשר גבולות ערכיים מטשטשים.

חלק 1: הטאו פינת מינצברג – עשייה ללא מאמץ ואסטרטגיה ללא תכנון יתר

“הפסק לחשוב ובעיותיך תעלמנה” (לאו טזה)

בחלק הזה אנסה לעמוד על עקרונות מרכזיים בטאו, שעוסק יותר במוסר ודרך ופחות באסטרטגיה, ולחיבור העמוק בינם לבין עקרונות האסטרטגיה המתהווה.

אם צריך היה לתמצת את עקרונות הטאו נכון היה לדבר על ערכים (שלושת האוצרות של החכם) של הסתפקות, ענווה וחסד, ועל חשיבות האיזון וההרמוניה ופעולה מרוסנת וללא כפייה (Wu Wei) וכן דרך חיים ספונטנית. מדובר בתפיסת עולם המבקשת להבין את המציאות דרך התחברות לדפוסים העמוקים של הקיום ופעולה מתואמת איתם, במקום ניסיון לשליטה ותכנון או כפייה.

בחלק הזה לא אתמקד בערכי הטאו אלא בדפוסי הפעולה המומלצים לפיו.

זרימה והתנסות, פעולה ללא כפייה (Wu Wei). הטאו אינו מבקש מהמנהיג להציב מטרות נועזות הנתמכות בתכנון קפדני של פעולות ומשאבים ויישום נחוש. במקום זאת הוא מלמד שיש לפעול עם הנסיבות, להתנסות ולנוע כאשר התנאים נוחים, ולסגת ולעצור כשצריך במקום לתכנן הכול מראש ולנסות לשלוט בהתרחשויות. הטאו מציע דרך לפעול בתוך מציאות משתנה, מבלי להיאבק בה בכוח, לנוע כמו מים: רכים, גמישים, אך המפלסים את דרכם גם למול סלעים ואבנים, אל יעד שהוא כללי. תנועה טבעית, המזהה דינמיקה ותהליכים ופעולה מעצבת איתם. דרך אחרת להבין את הכוונה היא “תרבות אוכלת אסטרטגיה לארוחת בוקר”, אם התרבות לא בשלה לקבל את האסטרטגיה, האסטרטגיה תכשל. Wu Wei אינו “שב ועל תעשה” אלא משמעת: לדעת מתי לפעול, מתי להימנע, ומתי לעצור. לכן יש להתמקד בהסרת חסמים, איפשור ניסוי ולמידה והעצמת מה שעובד בטבעיות, בתוך מסגרת שיש בה כיוון וגבולות גזרה.

גמישות, “העץ הנוקשה מזומן לגרזן”. נוקשות מזוהה בטאו עם סממני דעיכה בעוד הגמישות עם חיים וחוסן. כמו תינוק לעומת הקשיש. תוכנית נוקשה דינה להישבר.

ספונטניות, “המלומד אינו חכם, והחכם אינו מלומד”. צד נוסף שהטאו מעריך הוא הימנעות מחשיבת ותכנון יתר, בעולם בו לא ניתן לחזות את המציאות וההתנסות היא היא העניין.

כאן משתלב הנרי מינצברג, מלומד מודרני מהצד השני של הגלובוס, המיוחסת לו גישת האסטרטגיה המתהווה.

“אסטרטגיה היא דפוס (המתגלה) בזרם של קבלת ההחלטות” (הנרי מינצברג)

בשונה מאסטרטגיה מוכוונת (Deliberate Strategy), הגישה המתהווה מכירה בכך שאסטרטגיה יכולה להתהוות באופן אורגני מדפוסי ההתנהגות הארגוניים וכתוצאה מהתנסות ולמידה, ואימוץ דפוסים מוצלחים. לפי מינצברג, לתכנון אסטרטגי הפועל מלמעלה למטה, כשלים מהותיים, המוכרים לכל איש אסטרטגיה: נוסחאות ותהליכים נוקשים מדכאי יצירתיות, אשליית שליטה וחיזוי עתיד, הסתמכות יתר על דאטא ומחקר (Analysis paralysis), ניתוק בין התכנון לאופרציה וכמובן – חוסר גמישות והתנגדות לשינוי (היעדר חוסן). זאת, בעוד אסטרטגיה נדרשת גם לשיפוט איכותני, ניסיון, גמישות ויצירתיות. בגישה הזו האסטרטגיה אינה בהכרח תוצאה של חיזוי עתיד ותכנון שכלתני, אלא דווקא קבלת אי ודאות ופעולה דרך ניסוי, תגובה והתאמה. גישה זו מתאימה בעיקר לסביבה מאוד דינמית.

במילים אחרות, יותר מדי דאטה, פחות מדי שיפוט ומנהיגות – זו לא בגרות אסטרטגית, זו חרדה ניהולית.

חשוב להדגיש שאסטרטגיה מתהווה אינה אלתור או אנרכיה אסטרטגית וגם היא זקוקה ללכידות פנימית. לא כל אוסף אקראי של צעדים הוא אסטרטגיה. אסטרטגיה מתהווה אינה “זרימה חופשית” לכל כיוון. גם מים אינם זורמים לכל כיוון - הם בוחרים ערוץ. אסטרטגית מתהווה היא סדר בלתי מכוון – דפוס שנבנה בתהליך של ניסוי וטעיה, דורש מנגנוני למידה ועקביות וגבולות מנחים. לכן גם בגישה זו מוגדר יעד, באופן רחב יותר וממוקד פחות, המבטא בחירה, ויתור ומיקוד. דוגמא לכך היא “אסטרטגיית מטרייה”, המאפשרת להנהלה לשרטט גבולות כלליים ולהתיר לגורמים שמתחתיה לפתח את האסטרטגיה.

גם החכם הטאואיסטי אינו “מנהל את המערכת” - הוא נוכח בה, מזהה זרמים, ומטה אותם באופן מעודן ובעיקר “טבעי” למגמה, משתדל לא לכפות ולא לתכנן יותר מדי, ולקבל את ההשתנות.

נראה כי לאו צה ומינצברג יוצאים מאותן הנחות יסוד - העולם מורכב ומשתנה - ומזהירים מפני אשליית השליטה ומתכנון יתר. שניהם מבחינים בין תכנון אסטרטגי כתהליך פורמלי לבין חשיבה אסטרטגית כיכולת שיפוט, יצירתיות, וניסיון. בראייתם עדיפה אסטרטגיה המתגבשת מתוך רצף של פעולות, התאמות ולמידה מאשר כזו הנגזרת מתוכנית אב נוקשה.

זה לא אנטי אסטרטגיה אלא אנטי שליטה. זו אינה שלילה של תכנון, אלא של תכנון-יתר.

האסטרטגיה לפיכך אינה מפה מפורטת, אלא מצפן.

חלק 2: הכיוון חשוב יותר מהמפה - מדיניות החוץ של טראמפ

טראמפ איננו טאואיסט ולכן מפתיע לגלות שבמדיניות החוץ שלו, נהג באופן המזכיר את אותה עשייה ספונטנית, אי ציות לנורמות מקבעות ו”לא טבעיות” ביחס למציאות, ניצול חולשות וסדקים קיימים ולאו דווקא יצירתם, ורכיבה על דינמיקות במערכת ותיעולן. הניגוד בולט ביחס לקודמיו, שנקטו בגישה מערכתית, מחושבת ואיטית, שקשה לומר שהשיגה “תשואה אסטרטגית” עודפת.

טראמפ נמנע מתוכניות פעולה מפורטות ורב-שנתיות, והצבת יעדים קשיחים וברורים. תחת זאת, הוא העדיף להגדיר כיוון כללי (“אמריקה תחילה” לצד הגדרת סיכונים כללית בנייר ה- NSS) ולנוע בתוכו באופן דינמי, ולשנות טקטיקות ועמדות באופן תכוף, בהתאם להזדמנויות ולהתפתחויות. הוא נראה כ“מזגזג” בצעדיו: רגע אחד מאיים ומפעיל לחץ, וברגע הבא נסוג או פנה למו״מ – אבל הכול לפי מה שהמצב הכתיב בראייתו. גמישות ואי היאחזות.

נחזור אל הטאו. וו-ווי אינו פאסיביות וטראמפ לא נמנע מצעדים כשנראה היה שהם נחוצים; הוא פשוט דחה אותם לרגע שבו הנסיבות הצדיקו אותם. לרגע שהמערכת זזה ויש הזדמנות.

אפשר לומר שהוא לא מנהל את המערכת – אלא מחכך אותה עד שזזה.

מצב זה בולט במיוחד בזירות בהם נבנית דינמיקה ונעשות פעולות אבל לא תוכנית:

איראן – איראן מסומנת על ידי טראמפ ככוח המערער ביותר באזור. (NSS). יחד עם זאת לא הוצבו יעדים פוזיטיביים מולה ובוודאי שלא תוכנית. במבצע “עם כלביא” מינף טראמפ את הנסיבות המבצעיות והאסטרטגיות שנוצרו לשני הישגים: פגיעת עומק בתוכנית הגרעין והפסקת אש בין ישראל לאיראן. הפעולה הכירורגית לא תוכננה מראש וגם לא תוכנן לה המשך מדיני או אחר. בימים האחרונים טראמפ מאיים לפעול בנחישות ואז נראה כי נסוג ונותן הזדמנות לפעולה מדינית או שוב לצבאית כשתנאים מסויימים יבשילו, ואולי שוב מדיני. אין תכנון נוקשה ומראש. יש כיוון. האסטרטגיה מתהווה בתנועה. נובעת.

עזה – הרבה רעיונות נזרקו לאוויר: ריביירה והגליה (זמנית?) ועד דו שיח עם חמאס, תוכנית הנקודות והחלטת מועבי”ט ולבסוף מועצת השלום. טראמפ “זיגזג” בין סוגי הפתרונות, בתחילה ללא תוכנית ברורה אבל עם כיוון (הפסקת המלחמה וגזירת קופון השלום והיציבות) ורצון לייצר דינמיקות מערערות סטטוס קוו חולה ולא מאוזן, לטובת בשלות לפתרונות אחרים. לייצר ערוץ לזרימה חדשה במקום הערוץ החרב והיבש.

דברים דומים ניתן לומר גם רוסיה ואוקראינה - התערבות לא עקבית ולא כופה ובעיקר זורמת עם ההתנסות. הכיוון – סיום המלחמה והחזרת המערכת ליציבות ואיזון. הדבר נכון במידה מסויימת גם לונצואלה וגרינלנד– דוגמאות מובהקות לפעולה שלא דרך מוסדות, אלא דרך הזדמנויות. “אם זה אפשרי - בואו ננסה”. עם ונצואלה נבנתה הלגיטימציה והדנימיקה, חיכוך ושיח מדיני במקביל, ולבסוף הלכידה של מאדורו ולכולם ברור כי אין תוכנית המשך, למעט השאיפה של טראמפ לשנות את המדיניות של ונצואלה, ובכך לייצר מנופים על סין ולצמצם את הכוח השלילי במרחב האמריקני. המערכת הפנים מדינתית בונצואלה היתה בשלה לשינוי מערכתי ומנהיגותי ולכן אין מדובר בכפייה על הדינמיקה. במובן זה גרינלנד יוצאת דופן ולמעשה טראמפ פועל אמנם באמצעות יצירת דינמיקה ומנופים אבל כן בגישה של כפייה על “המערכת”.

המשותף הוא שבכל המקרים אין מדיניות “מתוכננת” מראש אלא מדיניות שנעה.

עניין דומה נוסף הוא הסלידה ממלחמה. לאו טזה אומר כותב כי גם ניצחון במלחמה “אינו יותר מאשר מסע לוויה”, וכי “לגנרלים יש אמרה - במקום לעשות את הצעד הראשון עדיף להמתין ולראות...”. טראמפ סולד ממלחמות, הגם שאינו פצפיסט, והתבטא רבות כנגד המלחמות הבלתי נגמרות. מאידך הוא אינו נמנע מעצם הפעלת הכוח, אותה הוא שומר כסוג של מוצא אחרון ולמול סיכוני הסלמה סבירים ואפשרות לשליטה בה. לשיטה הזו נקבע הביטוי : “” The One-and-Done Doctrine. בגישה הזו טראמפ קודם מייצר איום ומשאיר לאוייבים לנחש אותו ולעשות את הצעד הראשון (דיפלומטי או צבאי) ואז מכה באופן מצומצם אך בנקודת מפתח, נסוג ונכון לספיגה מוגבלת ומו”מ. חשוב להגיד כי כל זה לא מתוך חכמה או מוסר, אלא מתוך אינסטינקט.

הגישה של טראמפ גמישה, ללא היאחזות ומחוייבות קודמת.

חלק 3: הטאו של טראמפ - כוח טבע בעידן של מורכבות

יש דרך נוספת להבין את “הטאו של טראמפ”, והיא אינה פילוסופית אלא ביולוגית כמעט.

טראמפ פועל כ”חיה” לא כחכם. לא במובן השלילי, אלא במובן הראשוני, הקדם רציונלי. הוא אינסטינקטיבי-ספונטני, בוחן גבולות, מגיב לאותות ומזהה חולשה, תוקף כשיש הזדמנות, ויודע גם לסגת. הוא גם פועל מתוך רגש (שכולל אהבה עצמית): “הדבר החשוב ביותר בחיים הוא לאהוב את מה שאתה עושה, כי רק אז באמת תהיה טוב בזה” ו-”אם זה לא יכול להיות גם כיף, מה הטעם?” (אמנות העסקה).

הטאו רואה בטבע מודל פעולה. טראמפ מגלם זאת לא מתוך חוכמה אלא מתוך אינסטינקט. הוא אינו קורא את המערכת דרך מוסדות, נורמות או תיאוריות אלא דרך תחושה: מי חזק, מי חלש, מי מגיב, מי מפרגן ועוזר, מי קופא. הוא פועל מתוך קרבה ישירה למציאות, לא דרך תיווך מושגי. פועל מתוך אינסטינקט עמוק שפוגש מערכת עולמית עייפה ומצליח לגרום לה לנוע. במובן זה, הוא קרוב יותר לחיית בר מאשר למנהיג רציונלי־מערכתי. כאן טמון גם כוחו וגם חולשתו. חיה אינה מחויבת לעקביות, לבריתות ארוכות טווח או לערכים מופשטים. היא נמצאת בהווה, קוראת את הרגע, ואינה כבולה למה שאמרה אתמול. זה מאפשר גמישות קיצונית, שיבוש דפוסים וניצול הזדמנויות, אך גם מייצר חוסר יציבות, שחיקת אמון ותלות מוחלטת באינסטינקט של פרט אחד.

וזהו אולי מה שאפשר להגדיר כ”הטאו הייחודי של טראמפ”.

חלק 4: יתרונות וחסרונות של “הטאו הטראמפי”

היתרונות: גמישות גבוהה, שיבוש דפוסים קפואים, יצירת חוסר נוחות אצל יריבים, יכולת לנצל הזדמנויות לא צפויות וחדשנות הנובעת ממהלכים לא קונבנציונליים ומערערים.

החסרונות: שחיקת אמון עם שותפים, היעדר עוגנים מוסריים, קושי להמיר תנועה להישגים יציבים ותלות קיצונית בדמות המנהיג. מצב זה עלול יחד להביא לא רק לאובדן כיוון אלא לאובדן דרך.

חלק 5: על גבולות האנלוגיה וקצת אפולוגטיקה

טראמפ אינו טאואיסט וחסרים לו “שלושת האוצרות”. לכן השימוש בטאו במאמר זה אינו נורמטיבי אלא אנליטי - כעדשה להבנת דפוסי פעולה בעולם מורכב, לא כהצדקה מוסרית. המאמר כן מבקש להזהיר כי ללא עידון וערכים פנימיים, אסטרטגיה מתהווה עלולה לגלוש לכאוס. הפרה של האיזון בין היין ליאנג.

לא כל דפוס בדיעבד הוא אסטרטגיה והמאמר לא עושה רציונליזציה בדיעבד, אלא מתבסס על זיהוי שיטתי של דפוסים שאינם מקריים, ומעבר לכך שמובאים בספריו של טראמפ הם רציפים בשתי הקדנציות.

האם טראמפ הוא כוח של כאוס והרס או של בנייה? יש שיטענו כי אותה “מערכת מבוססת חוקים/נורמות” שטראמפ “הורס” כבר נוצלה לרעה מזה מספר עשורים וחדלה מלתפקד, בוודאי לטובת הסדר הליברלי והדמוקרטי. הכישלון וההתנהלות של האו”ם הוא דוגמא מפוארת. אם זו התפיסה הרי שטראמפ לא הוא שמפר את האיזון במערכת, אלא דווקא מי שמחזיר אותה לאיזון. אולי הדבר דומה לאל ההרס שיווה, אחד האלים המרכזיים בהינדואיזם, שתפקידו חיוני לשמירה על האיזון בעולם. הוא הורס את הכל לא לשם ההרס, אלא כדי לדכא את הרוע שהוציא את המערכת מאיזון, ובכך לאפשר התחדשות. לכן הוא כה נאהב ומוערך.

חוכמה עתיקה מוצאת רלבנטיות חדשה - במקום סיכום

בעולם דינאמי ולא לינארי, אסטרטגיה מתהווה אינה סטייה מהמקצוע אלא התאמה למציאות.

הדינמיות הבינלאומית, החברתית והטכנולוגית דוחפת את המנהיגים ואנשי האסטרטגיה לנקוט בגישות של אג’יליות, חוסן ארגוני ואישי. לכן אסטרטגיה מתהווה מהווה חלופה אטרקטיבית לבחינה, ביחס לזו המוכוונת ומסורתית יותר.

הטאו מעניק לאסטרטגיה המתהווה עומק נוסף, לא לכפות, לא להיאחז, לא לתכנן יתר על המידה. כן להיבנות על הדינמיקה ולנתבה בטבעיות, ובכך לפעול במאמץ מופחת וחוסן מוגבר. מצבר ההתנסויות ואימוץ התנהגויות מוצלחות תצמח לה האסטרטגיה, הדרך.

טראמפ, אולי בלי כוונה, ממחיש את התובנות הללו: מי שנאחז בתכניות - נשבר; מי שמוכן לנוע - שורד. הכיוון חשוב יותר מהמפה. אולם, וגם זאת הוא ממחיש, מי שאינו מצמיד לתנועה גם ערכים, גבולות ומנגנוני למידה – עלול לסכן את המערכת כולה. מי שהכל תלוי באישיותו ודמותו – הישגיו עלולים להיות ארעיים.

והשיעור האמיתי אינו “לעשות כמו טראמפ”, אלא להבין שבעידן כזה, אסטרטגיה היא פחות תכנית – ויותר דרך.

תודות: ברצוני להודות במיוחד לד”ר אורה סתר, שי שבתאי, איל דימון ודניאל בן-הרוש על ההערות המחכימות.